הסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין ממזג בתוכו שתי תכונות: זו של הסכם וזו של פסק דין. תכונה כפולה זו משליכה על אופן ביטולו של הסכם כזה שחלות עליו הן דרישה של דיני חוזים והן דרישות הנוגעות למעמדו כפסק דין.
בבתי המשפט נקבע כי, תקיפת הפן ההסכמי שבהסכם שקיבל תוקף של פסק דין, על פי עילות מדיני החוזים, כגון טעות או הטעיה, שמהווים פגם בעצם כריתת ההסכם, יהא על בית המשפט לנהוג משנה זהירות בעניין זה ולהשתכנע כי קיימות סיבות כבדות משקל המצדיקות את הביטול.בתי המשפט מייחסים חשיבות גדולה לערך שנקרא "סופיות הסדר הפשרה כמסיים את הסכסוך בין הצדדים".חוק החוזים – מפרט את עילות ביטול הסכם, המהוות פגם בכריתתו, והמאפשרות את ביטול ההסכם והן: טעות, הטעיה, עושק וכפיה.
מי שחתם על הסכם עקב כפיה, בכוח או באיום (שנבעו ממעשיו של הצד השני להסכם או של מי מטעמו) – רשאי לבטל את ההסכם.גם בטענה זו יש להוכיח את העובדות אשר יבססו את עילת הכפיה וכן את הקשר הסיבתי בין מעשה הכפיה לבין כריתת החוזה או ההסכם.
מי שחתם על הסכם מחמת עושק – יכול לבטל את ההסכם. להוכחת עילת העושק יש לעמוד בשלושה תנאים מצטברים: א. מצבו הירוד של העשוק – מחמת מצוקתו, חולשתו השיכלית או הגופנית, או חוסר נסיונו. ב. קשר סיבתי בין התנהגות העושק להתקשרותו של העשוק בהסכם. ג. היותו של ההסכם – בלתי סביר וחורג מן המקובל.
ההלכה הפסוקה קובעת רק מי שטעותו היתה ידועה לצד השני, בעת כריתת ההסכם, זכאי לבטל בעצמו את ההסכם, בעוד שמי שטעותו לא היתה ידועה לצד השני תלוי בעניין הביטול בהפעלת שיקול דעתו של ביהמ"ש.
שאלת הטעות ו/או ההטעיה הינה שאלה עובדתית. ומי שטוען שטעה ו/או הוטעה- צריך לבסס את התשתית העובדתית שתוכיח את הטעות /ההטעיה.בנוסף, מי שמבקש לבטל הסכם צריך להוכיח את הקשר הסיבתי שבין הטעות לבין ההתקשרות בהסכם, או ההטעיה.טעות בכדאיות העסקה, אינה מקימה עילת ביטול, לא בשל הטעות ולא בשל הטעיה.
