הנוהג בקהילות ישראל הוא כי במעמד החופה ובפני שני עדים חותם החתן על שטר הכתובה ומוסרו לכלה.
באמצעות שטר הכתובה מתחייב הבעל כלפי אשתו בחיובים שונים. חלק מהחיובים בהם מתחייב הבעל, מתייחסים לתקופת הנישואין כגון: כסותה ועונתה.
חלק אחר שבכתובה המתייחס לעיקר הכתובה, תוספת כתובה, נדוניה ותוספת נדוניה מתגבשים רק עם פקיעתם של הנישואים – כלומר, בגירושין או בפטירת הבע לעיקר הכתובה ולתוספת – שתי מטרות מרכזיות:
השניה– עוסקת בצורך להבטיח עתידה של האישה לאחר הגיע הנישואין לקיצם.
הפסיקה הגדירה את סכום הכתובה "בבחינת חוב הרובץ על הבעל ואחרי מותו על עזבונו, הבעל אינו יכול להשתמט מהתחייבותו על פי הכתובה או לעקוף התחייבות זו ע"י עריכת צוואה או בדרך אחרת"
זכאות האישה לכתובתה קמה במצבים בהם הבעל מבקש להתגרש ממנה, אך אין לו עילת גירושים מוכחת על פי ההלכה.
במקרים אחרים, יש והאישה תהיה זכאית לקבל כתובתה גם אם היא זו המבקשת לפרק את קשר הנישואין כגון במקרים של עקרות הבעל, מום נסתר שלא ידעה אודות קיומו, וכיו"ב.
כמו כן, במקרים בהם הבעל מסרב לקיים יחסי אישות עם אשתו- ניתן לחייבו בתשלום סכום הכתובה.
