דנה, בת להורים אמידים ביותר, נישאה לאביב. הוריה של דנה, נהגו להעביר לבני הזוג סכומי כסף גדולים אשר שימשו אותם לצורכי הבית והעסק. לאחר מספר שנות נישואים, נקלעו הצדדים למשבר ובמהלך הדיונים המשפטיים טענה דנה, כי הכספים שהעביר אביה, ניתנו להם כהלוואה אשר על אביב להשיב מחציתה לאביה.
טענות כאלה מובאות בפני ביהמ"ש חדשות לבקרים, לעניין כספים שונים שהעניקו ההורים לבני הזוג במהלך הנישואין, כאשר לעת פירוק הנישואין עולה הטענה לפיה מדובר בכספים שניתנו בהלוואה ולא במתנה.
הכלל שנקבע בפסיקה הוא, כי אין במשבר בחיי הנישואין כדי לגלגל אחורה את הגלגל במובן ההופך את כל המתנות לבטלות.
כאשר מדובר בהעברת כספים בין קרובים, על הצד הטוען, להוכיח כי המדובר בהלוואה וזאת בכל אמצעי הראיה הקיימים ולאו דווקא בראיה בכתב, או באמצעות הסכם הלוואה. כשמדובר ביחסים שבתוך המשפחה, קיימת חזקה הניתנת לסתירה, כי העברה ללא תמורה מתבצעת מתוך כוונה לתת מתנה.
החזקה הזו, מצומצמת רק לקשרים שבהם באופן טבעי אפשר להניח שמדובר במתנה, למשל בהעברה בין הורה לילד.
