על היחס שבין הסכם ממון וחוק הירושה
נקבע כי: "לא מן הנמנע ש"הסכם ממון" שאושר כדין יכול לקבוע, למי יהיה נכס פלוני במות אחד מבני הזוג"
במקרה שהובא דן בית המשפט בשאלת היחס בין חוק יחסי ממון לבין סעיף 8 לחוק הירושה והוא קבע כי הוראות חוק יחסי ממון גוברות על הוראות חוק הירושה.
הנימוק לכך היה שחוק יחסי ממון הוא חוק ספציפי ומאוחר יותר.
כמו כן היות וחוק יחסי ממון דן במשטר הרכושי במקרה של פקיעת נישואין, כאשר פקיעת נישואין כוללת גם מוות.
המדיניות המשפטית נכונה לעידוד עריכת הסכמי ממון, ולכן יש לאפשר לבני זוג לקבוע במסגרת הסכם ממון, אף הוראות ביחס למה שיעשה ברכושם לאחר אריכות ימים ושנים.
חשוב להסביר, כי יש הבדל משמעותי בין עריכת הסכם ובו סעיף המתייחס לחלוקת הרכוש במקרה של מוות, ובין עריכת צוואה.
צוואה מאפשרת חזרה חד צדדית מן הציווי.
בהסתפקות בעריכת הסכם ממון בלבד, מבלי שנלווית לו עריכת צוואה, יש סיכון שההוראות בהסכם לא יכובדו.
כבוד השופט ניל הנדל עמד על ההבחנה שבין התכלית של חוק יחסי ממון ובין חוק הירושה:
"יש לשמור על ההבדלים בין חוק יחסי ממון לבין חוק הירושה. כאמור, הסכם בגדרו של הראשון משקף את חופש החוזים של בני זוג, ואילו האחרון מתמקד באוטונומיה של היחיד – הוא לבדו ללא שותפים.
אולם, אין להכחיש כי המציאות בשטח עשויה לעורר קשיים משלה. לא ניתן לדעת האם תמיד זוג מודע לאבחנות האמורות. אם כך המצב, ייתכן שהתוצאה הנובעת מהמבנה המיוחד לא בהכרח תשקף את כוונת הצדדים כזוג או כיחידים. הפתרון לכך יבוא בדמות הגברת מודעות בני הזוג להבחנה בין החוקים ולהכרה במסגרות הדין, ולא ברמה הכללית. … על צד העורך הסכם ממון לדעת כי יהא עליו לערוך גם צוואה אם אין הוא מעוניין בחלוקת רכושו בהתאם לחוק הירושה.
הנה לנו צידו השני של המטבע, לפיו הבחירה שלא לכתוב צוואה מותירה את החלוקה לירושה על פי דין."ת ולא בשל הטעיה.