באופן כללי, עמדת בתי המשפט היא, כי חוזים יש לכבד ולאכוף, ובמיוחד כאשר מדובר בענייני משפחה. יחד עם זאת, לעתים קם הצורך, להתאים את סכומי המזונות לשינויים שחלים בחייו של אדם.
הלכה ידועה היא, שהסכם שנחתם בין ההורים והנוגע למזונות הקטינים, אינו מחייב את הקטינים, והם יכולים להגיש תביעה עצמאית למזונותיהם.
אין הדבר כך כאשר מדובר בתביעה להפחתת מזונות שמגיש אב לאחר חתימתו על הסכם בדבר מזונות הקטינים.
כשהורים מסכמים במסגרת הסכם ממון, גירושין או הסכם אחר בעניין המזונות, לשלם סכום מסוים לילדים כמזונות, רואים את הצד שעליו חלה החובה לשאת בתשלום הסכום שנקבע, כמודה בכך שילדיו, אכן זקוקים לסכום המוסכם לכיסוי צרכיהם והוצאות החזקתם.
מכאן, שכאשר רוצה צד לשנות את ההסכם ולהראות שצרכי הילדים אינם מצדיקים תשלום הסכום שהוא עצמו התחייב והסכים לו, עליו להביא ראיות כבדות משקל, כדי לשנות ולהקטין גובה הסכום המוסכם.
מזונות הנקבעים בהסכמי גירושין ניתנים לשינוי רק בקרות אירוע בלתי צפוי, שלא ניתן היה לצפותו בעת ניהול המו"מ, ובעת גיבוש ההסכמות והוויתורים ההדדיים.
מדובר בחובת הבאת ראיות להוכחת שינוי נסיבות מהותי.
מהו שינוי הנסיבות המהותי שעל צד להוכיח?
נפסק, כי רק שינוי משמעותי יצדיק היזקקות חוזרת של בית המשפט לשאלת המזונות.לא כל שינוי בנסיבות יביא להפחתה בדמי המזונות.
מדובר על חובה מורכבת של התובע להוכיח שינוי ממשי במצבו הכלכלי כפי שהוא במועד הגשת התביעה להפחתת המזונות, לעומת מועד חתימת ההסכם.
השינוי צריך למצוא ביטוי בהרעה כלכלית כללית במצב החייב במזונות.
ההכרעה השיפוטית תבוסס על ההתרשמות הכוללת של בית המשפט, המבוססת על שיקולים מהדין אך גם שיקולי צדק והגינות.
