מזונות קטינים במשמורת משותפת- פסק הדין של בית המשפט העליון (יולי 2017):
בגילאים 6-15, עצם החיוב במזונות הוא מדיני צדקה- ככזה, הוא חל במידה שווה על שני ההורים.
מכאן נובע, כי הדין לא יחייב את האב בלבד במזונות ההכרחיים – אלא יאפשר לחתור לחלוקת נטל הוגנת ושוויונית יותר בין שני ההורים:
לצורך כך, בית המשפט יתחשב במצבם הכלכלי של ההורים – הכנסתם מכל המקורות, במשמורת ובחלוקת זמני השהות של הילדים עם כל אחד מההורים.
מכאן לא נובע, כי במקרים של משמורת פיזית משותפת, פטור האב כליל מתשלום מזונות לידי האם. ככל שהפערים הכלכליים ממשיים ויכולתו הכלכלית היחסית עדיפה- טובת הילד תצדיק להוסיף ולחייבו בתשלום מזונות לידיה.
אבל-
במקרה של יכולת כלכלית שקולה – או אם מצבה של האם משופר יותר, יכול להיות שטובת הילד תחייב שכל הורה יישא במזונותיו.
פסק הדין גם מעלה שאלות מקדמיות כגון – איך בכלל נפסקת משמורת משותפת, והאם די בכך ששני ההורים רוצים ויכולים בכדי שתהיה משמורת משותפת:
הבטחת שוויון מהיבט ההורים, מבלי להבטיח את צרכי הילדים, לא תחשב לפתרון ראוי.
יש להביא בחשבון את השפעת התמריץ הכלכלי על הבחירה במודל המשמורת.
פסק דינה של השופטת דפנה ברק ארז – קובע כללים ליישום פסיקת המזונות במשמורת משותפת:
יש לוודא שהסדר המשמורת המשותפת לא בא על חשבון הילדים.
יש לדאוג לכך שצרכי הילדים לא יפלו בין הכיסאות: חייבת להיות כתובת ברורה ביחס לזהות ההורה האחראי לצרכי הילדים.
צמצום מוקדי החיכוך בין ההורים- לשמירה על רווחתם הנפשית של הילדים.
ריכוז ותיאום – כל נושא הטיפול בהוצאות הילדים יופקד בידי ההורה המתאים יותר לכך.
בשל האפשרות של חוסר אמון בין הורים, ובעיות של שיתוף פעולה, נדרשים כללים ברורים שיבטיחו יעילות ושקיפות בהתנהלותם של הצדדים.
