גם בפסיקה נשמעו קולות, המצדדים בגישה זו.
פסיקה מעין זו, קובעת, למעשה, כי קיומם של זמני שהות הינם חובה של ההורה הלא משמורן – כלפי הקטין.
חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע כי ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים.
החוק מפרט שורה של חובות החלות על האפוטרופוס לקטין, ובכללן חובתו לנהוג לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות הענין.
לאור החובה לדאוג לטובת הקטין, נקבע בפסיקה כי "חובת הטיפול המסור וחובת טיפוח ההורה את ילדו אינן חובות מוסריות בלבד ואינן מסתיימות בסיפוק הצרכים החומריים של הקטין. חובה זו שהיא כאמור חובה משפטית כוללת בתוכה גם את החובה לגלות יחס ורגש כלפי הילדים להפגין אכפתיות והתעניינות ולו המינימאלית".
המחוקק התייחס לחובת ההורים כלפי ילדיהם גם במסגרת חוקים נוספים:
בחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981, נקבעה הוראה לפיה רשאי בית משפט להכריז על קטין כבר-אימוץ אם נוכח, כי נתקיים בו סעיף 13(א)(5) לחוק:
"ההורה הפקיר את הילד או נמנע, ללא סיבה סבירה, מלקיים במשך ששה חודשים רצופים קשר אישי איתו".