בדיקת מסוגלות הורית:
מסוגלות הורית, הוא מושג שהומצא על ידי המחוקק ובתי המשפט – מבחני המסוגלות ההורית מבוצעים על ידי פסיכולוגים המאבחנים את ההורים לשם מתן המלצות מתאימות לבית המשפט.
מומחים מטעם בתי המשפט מגדירים מסוגלות הורית כנמדדת בעיקר לפי היכולת והנכונות של ההורה לספק לילדיו את הצרכים הפיזיים והנפשיים המותאמים לגילם והתפתחותם ברמה הולמת. רשימות הצרכים של הילדים לפי גילם והתפתחותם מפורטת בספרי פסיכולוגיה התפתחותית ומדריכים להורים.
מסוגלות הורית, מורכבת מהיכולת למלא תפקידים רבים, הן בהווה, הן בעתיד, בהתאם לצרכיו ההתפתחותיים של הילד (ראה ד. יגיל "שיקולים ולבטים באבחון מסוגלות הורית", סוגיות בפסיכולוגיה, משפט ואתיקה בישראל, אונ´ חיפה, (2008) 183-185, להלן "יגיל").
הנחיות האקדמיה הפסיכיאטרית האמריקאית לילדים ומתבגרים בודקות את הפרמטרים הבאים:
1. תפיסת ההורה את יחסיו עם הילד.
2. הבנת ההורה ורגישותו לצרכים הייחודיים של ילדיו.
3. התוכניות הספציפיות של ההורה למקרה שבו תינתן או לא תינתן לו המשמורת ביחס לילד.
4. ההיסטוריה של ההורה, משפחת המוצא, התנסויות חברתיות, לרבות התנסויות טיפוליות.
5. הרקע ההתפתחותי של הילד.
6. שגרת החיים של הילד.
7. במה ההורה מעדיף להתמקד וממה הוא מתעלם?
בספרות הרלוונטית כמו גם במסגרת דו"ח ´ועדת שניט´, הובעה ביקורת רבה על מבדקי המסוגלות ההורית. הביקורת הושתה גם על השימוש "הנפוץ" במבדקי מסוגלות הורית בבתי המשפט לענייני משפחה. הביקורת התבססה בעיקר על טעמים של חוסר תקפות ומהימנות מדעית ומתוך נקודת המבט של הפסיכולוגיה ההתפתחותית .
