במצב דברים בו ישנם שותפים במקרקעין ורק אחד מהם עושה שימוש במקרקעין, שלא בהסכמת השותף האחר, ניתן לחייב את השותף שעושה שימוש – בתשלום דמי שימוש במקרקעין, המהווים מעין "דמי שכירות".
הדבר מעוגן במשפט הישראלי, בסעיפים 31 וכן 33 לחוק המקרקעין. (אם הזכויות אינן רשומות יחול סעיף 9 לחוק המיטלטלין).
העיקרון העמוד מאחורי סעיף 33 לחוק המקרקעין הוא העיקרון הכללי שמטרתו למנוע עשיית עושר ולא במשפט.
הכלל הוא כי דמי שימוש ראויים ייפסקו כאשר בן הזוג השוהה בדירה, השתמש בה באופן בלעדי, ובשימושו הבלעדי, מנע בפועל או כתוצאה מכך נמנע מבן הזוג השני להשתמש אף הוא בנכס.
עם זאת, קיימים מקרים בהם לא ייפסקו דמי שימוש ראויים:
א. אם בן הזוג מורחק מדירת המגורים עקב צו שיפוטי, אין הוא זכאי לדמי שימוש ראויים בתקופת ההרחקה.
ב. במצב בו מתבקש פירוק שיתוף ובן הזוג מערים קשיים ומסכל ביצוע פירוק השיתוף.
עם זאת, נפסק כי כאשר בן זוג עוזב את הבית מרצונו, בתקופה של משבר בחיים המשותפים,אין למנוע קבלת דמי שימוש מאותו בן זוג, ובוודאי לא לתקופה של "מעתה ועד עולם". בית המשפט יקבע את המועד ממנו ואילך יוכל לקבל בן הזוג שעזב, דמי שימוש ראויים על פי הנסיבות שלפניו.
מה קורה כשמדובר בשותפים שהם בני זוג?
ההלכה קובעת כי ישנו שיקול דעת נרחב לשופט, על פי הנסיבות של כל זוג, לקבוע מתי יהיה זכאי בן הזוג שאינו מתגורר בדירה לדמי שכירות ראויים.
הפסיקה קבעה כי כל עוד לא נמנע משותף להשתמש בנכס המשותף הוא איננו זכאי לקבלת דמי שימוש ראויים. כך – גם אם בפועל לא השתמש השותף בנכס המשותף.